אור חדש א׳:ט״ז

1 "ויאמר ממוכן" פסוק טז, אמר רבי אבא בר כהנא, מלמד שהדיוט קופץ בראש. הוקשה להך ברייתא, הרי ממוכן הוא נמנה שביעי פסוק יד, למה התחיל הוא לדבר לפני כל השרים. ולכך אמרו מפני כי ההדיוט קופץ בראש. וזה מפני כי ההדיוט אין לו מעלה עליונה, רק הוא שפל וקטון, לכך הוא ממהר לצאת לפעל הדבור שיש בו. לא כמו אדם גדול, שיש לו שלימות גדול, ולכך אין ממהר לצאת אל הפעל. כי הדבור באדם הוא יציאה אל הפעל, ואצל ההדיוט ממהר לצאת אל הפעל. אבל הגדול דבור שלו שכלי, והשכלי אינו ממהר לצאת אל הפעל. ולכך אמר "הדיוט קופץ בראש", כלומר מי שאינו שכלי הוא קופץ לדבר בראשונה מטעם אשר אמרנו, כך הוא פירוש זה. אבל אין הפירוש מפני כי ההדיוט רוצה להראות חכמתו ומעלתו.

2 ובמדרש אסת"ר ד, ו, "ויאמר ממוכן" פסוק טז, רבי יוחנן אמר, תלתא אמוראין; חד אמר, על ידי שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן. וחרינא אמר, על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים. וחרינא אמר, על ידי שהיתה לו בת, והיה מבקש להשיאה למלכות. מאן דאמר על ידי שהיתה מסטרתו בקורדקין שלה על פניו לכאן ולכאן, שאמר "לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה", ומשמע שגם אל אחר עושה ושתי עיות, וזה שהיא סוטרתו על פניו. ומאן דאמר על ידי שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים, מפני שנאמר פסוק יז "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהון", הדא היא דלא הות תמן. פירוש, שאמר "כי יצא דבר המלכה", משמע שיבא דבר המלכה לשמוע זה, ואם כן לא היתה על המשתה, שאם היתה במשתה כבר שמעה זה. אלא שהיתה אחת שלא היתה שם, ותשמע זה, וזהו "כי יצא דבר המלכה", ואשר לא היתה במשתה היא אשתו. ומאן דאמר על ידי שהיתה לו בת והיה מבקש להשיאה למלכות, שאמר פסוק יט "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה".

3 וביאור זה, כי גם כן הוקשו לאלו אמוראים למה היה הוא מדבר קודם. ולכך אמרו כי הדבר שהוא מגיע לאדם עצמו הוא מקדים לְדַבֵּר, והדבר הזה היה מגיע אל ממוכן. וזה* ששייכים לאדם הם אלו; האחד, הוא דבר שמגיע לאדם עצמו. ועוד, אשתו הוא כגופו ברכות כד.. ובניו גם כן כגופו. ומאן דאמר דהוי מסטרתו על פניו, סבר לכך נכנס ממוכן לדבר תחלה, ליקח נקמה ממנה שהיתה ושתי מסטרת על פניו לכאן ולכאן, ולכך בא ממוכן ליקח נקמה ממנה, ולכך נכנס ממוכן לְדַבֵּר בתחלה.

4 ומאן דאמר שלא הזמינה את אשתו לסעודת נשים, סבר כי הבושה שנעשה לאשתו יותר נחשב צער. כי על צערו ובושתו האדם מוחל, אבל על הבושה שנעשה לאשתו אין אדם מוחל, ואין יכול לוותר על זה. ומי שאמר שלא זימנתה אותה לסעודה, דבר זה הוא בושה כנגד הבריות, ובושה זאת הוא יותר נחשב מן צער ההכאה. וגדול הוא כבוד אשתו, כדאיתא בגמרא בפרק הזהב ב"מ נט., ובכמה מקומות. ולפיכך דבר זה יותר ראוי שיהיה ממוכן מקנא לכבוד אשתו.

5 ומאן דאמר משום שהיה לו בת, סבר שיותר האדם עושה בשביל תועלת בניו. ולפיכך אמר בשביל שהיתה לו בת, והיה רוצה להשיאה אל אחשורוש. ודבר זה תועלת לעצמו, לכך נכנס לְדַבֵּר תחלה. אבל מפני הנקמה, שאין בזה תועלת, בשביל כך אין האדם נכנס לדבר תחלה, שאין ראוי לו כמו זה להיות קופץ בראש. וגם לפי המדרש הזה נקרא שמו "ממוכן" מפני שמוכן לפורענות ושתי מטעם שנזכר.

6 "ויאמר ממוכן וגומר" פסוק טז. לפי הסברא קשה מה שאמר "לא על המלך לבדו וגומר", וכי דבר שעושה אל השרים יותר נחשב ממה שהוא עושה למלך, וזהו כמו קידושין ו. "יהודא ועוד לקרא". ועוד קשה, כי המלך לא שאל רק פסוק טו "כדת מה לעשות" במה שמאנה ושתי לבא בדבר המלך, ועשתה גנאי ובזוי למלך. והוא השיב עניין אחר "לא על המלך לבדו עותה כו'", ואין זה דרך חכמים להשיב על מה שלא שאלו, ובפרט כאשר היה השואל המלך. ויש לומר, כי אלו השרים כאשר ראו שבני יששכר סלקו עצמם מן הדין מפני שהיו יראים, כי אם יאמרו להמית את ושתי, באולי* יתחרט אחר כך, ויתחדש להם דבר רע מזה מגילה יב:. ולאלו השרים אי אפשר לסלק עצמם מזה, שלכך אמר למעלה פסוק יג "כי כן דבר המלך לפני יודעי דת ודין". ולכך אמרו "לא על המלך לבדו עותה ושתי וגומר", כלומר שאין המשפט מגיע אל המלך, רק אל כל שרי המדינות גם כן. ולפיכך אם יתחרט המלך אחר כך ויאמר אם לא היו דנין אותה כבר למיתה לא הייתי דן אותה עתה, כי מתחרט אני על זה. לכך אמרו אילו לא היה שייך דבר זה רק למלך* בלבד, ואליו בלבד עותה ושתי, יכול המלך להתחרט על זה, כיון שאין הדבר מגיע רק למלך. אבל על השרים עותה ושתי, ובזה לא שייך לומר שיהיה המלך חוזר מזה, מאחר שהמשפט הזה אינו מגיע אל המלך בלבד, רק אל השרים גם כן, ולכך לא שייך בזה חרטה.

7 ועוד יש לתרץ זה, דכך אמר ממוכן; מה שאין אנו אומרים הרי המלכה בידיך, עשה בה כרצונך ואתה יכול למחול לה, ועל זה אמר כי אין ביד המלך למחול על מה שעשתה לכל שרי פרס ומדי. אבל נראה כי לפי זה הקושיא הראשונה קשה יותר, הרי לא שאל המלך אחשורוש כדת מה לעשות רק במה שבזתה המלך, לא מה שבזתה השרים.

8 לכך נראה לפרש שהיה כוונת ממוכן, שאם יאמר כי חטאה המלכה על המלך, ויש עליה דין מיתה, יהיה נראה כאילו פוגם כבוד המלך. כי מלך גדול כמו אחשורוש, אין נחשב שעשה לו אחד בזיון. כי אם אחד רקק לפני המלך, אין משגיח המלך על זה. אף על גב שהאמת כי חמתו בערה בו למעלה פסוק יב, ובודאי היה מקפיד על זה דבר זה, לא היה בשביל הגנאי, רק בשביל שהיה מצער שלא עשתה רצונו, והיתה מבטלת שמחתו ותאותו. אבל לומר כי עשתה דבר גדול מאוד על שבזתה מלך גדול כמוהו, אין זה בזיון למלך נחשב. ועוד, כי בשתיית הסעודה, שהיה שכור, חמתו בערה בו. אבל כאשר יהיה דעתו עליו, לא יהיה דבר זה נחשב אליו בזיון מה שעשתה למלך גדול בזיון, ויהיה מעשה זה שהמיתו את ושתי נחשב אליו לבזוי יותר. ועל זה אמר "לא על המלך לבדו וגומר", כלומר כי אם לא עשתה רק למלך, בזה יש לומר מלך גדול כמו אחשורוש, מהו הבזיון שאפשר לעשות לו, רק אם היה מלך שפל. ולא הקפיד המלך על בזיון שלו, רק בשביל השרים, ובזה יכול לתלות הדין והמשפט שנעשה.

9 ואין להקשות, אם כן קטון ושפל שביזה את החשוב, לא יהיה דין על זה, מפני שאין מקבל הגדול בזיון מן השפל. כי אין זה קושיא, דודאי אף על גב שהגדול אין מקבל הבושת* מן הקטון, סוף סוף חֵטְא המבייש הוא גדול, שבייש אותו. ובודאי כל מי שכופר בעיקר, מה עשה להקב"ה, ואפילו הכי עונו גדול מנשוא, דאיהו לא היה לו לעשות, ומקבל עונשו על זה, ויש לסלק הדבר שהוא רע מן העולם, ולכך ראוי לו שיקבל עונש. אבל כאן אין לומר כך, דודאי גם לאחשורוש היתה ושתי אהובה בעיניו, שהרי בא להראות את יפיה למעלה פסוק יא, והיה משתבח בה. ואם לא היה בזיון אל המלך, כאשר המלך אין מקבל בזיון מן השפל, אין להרוג אותה, כי גם למלך יגיע היזק. ולכך אמר ממוכן "לא על המלך לבדו עותה ושתי כי אם על כל השרים", ולשון "על המלך לבדו עותה ושתי" דמשמע על כל פנים עותה על המלך, כי אף על גב שאין המלך מקבל בושת מן ההדיוט, כי מה תעשה לו אשה, מכל מקום העושה הוא עשה עיוות, ומפני כך הוצרך לומר "לא על המלך לבדו עותה".

10 ומעתה יתורץ מה שאמר להלן פסוק יח "וכדי בזיון וקצף", למה הוצרך לומר שיש כאן בזיון, דודאי היה זה בזיון. רק כך אמר; אם על המלך לבדו עותה, יש לומר כי אין כאן בזיון. אבל "לא על המלך לבדו", כי אם "על כל השרים", כאילו אמרה ושתי שאין אשה תחת בעלה כלל, ודבר זה אין נוגע למלך, רק אל כל השרים, לכך הוא "כדי בזיון וקצף", שראוי לקצף. ואין לומר שקצף על זה הוא גנאי למלך, שלא היה לו בושת על זה כאשר מלך גדול הוא, ואינו מקבל בושת מאדם פחות -הוא-, רק "על כל השרים עותה ושתי", ולכך "וכדי בזיון וקצף".

11 ולפי פשוטו נראה כי "וכדי בזיון" שיהיו מבזות בעליהן, ויהיה כאן "קצף", ומשום זה בלבד יש לתקן שלא יהיה נעשה יותר. ואם לא היה לנו לתקן דבר כמו זה בשביל הבזיון שתעשה לבעלה, מכל מקום יהיה קצף כל אחד על אשתו, ולא יהיה שום שלום כלל בין איש לאשתו. ודבר זה חורבן העולם כאשר אין שלום בין איש ובין אשתו. כן יראה לפי פשוטו.

12 ובמדרש אסת"ר ד, ח, "וכדי בזיון וקצף", רב אמר, כדי בזיון לקצפה. ושמואל אמר, כדי הקצפון הזה לבזיון. אמר רבי חנינא, כדי הבזיון שבזה אביה לכלי מקדש לקצפון הזה, שקצף עליה להרגה, עד כאן.

13 ופירוש זה, כי הוקשה להם דכתיב "וכדי בזיון וקצף", כי למה צריך לומר זה, דודאי יש כאן בזיון, ופירשו כמו שאמרו. ומחלוקת שלהם, כי למאן דאמר הקצף הוא כדי לפי הבזיון, מפני שהקצף נמשך אחר הבזיון, שבשביל שביזתה אותו היה הקצף. ואמר שהקצף כדאי וראוי לאותו בזיון שעשתה, וראוי לזה הקצף, שהוא גדול מאוד. ולמאן דאמר שהבזיון הוא כדי להקצף, סבר כי אדרבה, השם יתברך רוצה להביא הקצף על ושתי, כדי שתבא הגאולה. ובשביל להביא הקצף היה הקב"ה פועל שתבזה ושתי את המלך. ועל זה אמר שהבזיון היה כדי אל הקצף. כלל הדבר; כי לעולם המסובב מן הדבר שייך לומר עליו שהוא כדי וראוי אל הדבר שהיה סבה לו. למר היה הסבה הבזיון, והקצף מתחייב מן בזיון. ולמר היה הסבה הקצף, שהיה השם יתברך רוצה הקצף, ואל הקצף צריך סבה עד שיצא הקצף אל הפעל, והוא הבזיון. ונמצא בזיון נמשך ומסובב מן הקצף, שרצה השם יתברך כו', ולכך דרש כי "הבזיון כדי אל הקצף", וזה מבואר.

14 ורבי חנינא סבר כי כך פירוש הכתוב; כי אין הדעת נותן שתעשה בזיון כמו זה למלך אחשורוש, אם לא בשביל זה שעשתה המלכה ושתי בזיון למלך עליון, ודבר זה היה סבה שגם כן תבזה מלך בשר ודם. ולכך אמר כי כדי הבזיון שעשה למלך עליון, שיבא עליה קציפה* של מלך בשר ודם.

15 "ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו" למעלה פסוק יב. לפי הלשון לא הוה ליה למימר "מאוד", שהרי אחר כך אמר "וחמתו בערה בו". או הוה ליה למימר "ויקצף המלך מאוד", ולא הוה ליה למימר "וחמתו בערה בו" כלל. אבל בא לומר כי המלך קצף מאוד, ואחר כך אמר "וחמתו בערה בו", כלומר כי מן השמים בא להבעיר חמתו. ודומה כמו גחלים שמונחים לפניו ואין מעלין להב, עד שיבא רוח ממקום אחר ונופח עד שמעלה להב. וכן אחשורוש קצף מאוד, וגזירת השם יתברך היה מוציא הלהב אל הפעל, והיה זה כמו רוח שבא ממקום אחר, ומוציא הלהב אל הפעל. והיה כאן שני דברים; "ויקצוף המלך מאוד" מעצמו, "וחמתו בערה בו" מן השמים. וכן אמרו במדרש אסת"ר ג, טו, "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו", אמר רבי יוחנן, באותה שעה אמר הקב"ה למלאך אשר הוא ממונה על החימה, פח* זיקה ונפח בקוטמא וזרק גופריתא, עד כאן.

16 גם כן דקדק מדכתיב "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו", דלא הוה ליה למימר רק "ויקצוף המלך וחמתו בערה בו". אלא שבא לומר כי המלך קצף מאוד, ויצא חמתו אל הפעל על ידי המלאך. שכבר בארנו כי דבר זה היה התחלת הצלת ישראל, ולכך דבר זה בא מלמעלה מן השם יתברך.

17 כי יצא דבר המלכה וגו' פסוק יז. כאן זכר "המלכה" בלבד, ולא אמר 'כי יצא דבר ושתי המלכה'. וזה מפני שכאן אינו מדבר רק על הקול הנשמע בכל המדינה, שהקול הנשמע אין נשמע רק שכך עשתה המלכה, ואין מזכירין שמה, רק שכך אומרים שכך עשתה המלכה, כי לא הכל מכירין שמה. וקשה, וכי בשביל אשה יחידה, היא ושתי, עשתה כך, יעשו האחרים גם כן כך, וכי הכל ילמדו מאחת. וכי לא מצינו כמה שעושים המעשים אשר לא יעשו, וכי מהם כל העולם לומדים. ויראה לומר, כי מפני שושתי אמרה דברי טעם, ולכך יש לחוש כי ממנה ילמדו הכל, כאשר דבריה דברי טעם וסברא.

18 וזה כי אחשורוש אמר להביא ושתי המלכה אליו, ולא באה. והיא אמרה כי האיש מחזיר על אשתו, ואין האשה מחזיר על בעלה, וכך אמרו חכמים. וזה מפני כי האשה נלקחה מצלעותיו בראשית ב, כא, ובזה נעשה האיש חסר כאשר הוא בלא אשה. וכל מי שחסר דבר, הוא מחזיר אחר דבר שהוא השלמתו. אבל אין האשה היא חסירה. אף כי יותר מה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא גיטין מט:, דבר זה מפני שהאיש חשוב יותר, ורוצה האשה להדבק באיש שהוא חשוב. אבל לענין חזרה, האיש נקרא חסר כאשר אין לו אשה. וכך אמרו רבותינו זכר לברכה קידושין ב: בעל אבידה מחזיר אחר אבידתו, אשר הוא חסר כאשר אין לו אשה, ולכך צריך שיהיה מחזיר אחריה. ואף כי כבר נשאה, מכל מקום כאשר אין האשה אצלו, הבעל הוא גם כן חסר, וצריך לחזור אחריה.

19 אף כי לפי האמת בודאי כי כאשר אין לו אשה האיש צריך לחזור אחר האשה, כי בעל אבידה מחזיר אחר אבידתו, מכל מקום כאשר כבר נשאה, אשה היא תחת רשות בעלה, וצריכה* האשה לקבל גזירת בעלה אף מה שאין ראוי. מכל מקום בני אדם אינם מחלקים* בזה. וכיון שיש כאן טעם של מה*, יהיו בני אדם נמשכין אחר זה, ויהיה זה בזיון לכל האנשים. ואם סתם אדם שאינם חשובים אין האשה מקפדת על זה, והאשה נגררת אחר הבעל. אבל נשי השרים הם חשובות, ומקפידות על דבר זה, ויאמרו שאינו* מן הראוי כי האשה תהיה נגררת אחר האיש, אדרבה, כי האשה היא השלמת האיש, וצריך האיש שיהיה נגרר אחר השלמתו. ולפיכך אמר "כי יצא דבר המלכה וגומר".

20 ואפשר כי גם אחשורוש בשביל שלא תאמר כך, לכך אמר "להביא את ושתי" למעלה פסוק יא, ופסוק יז, ולא כתיב שתבוא מעצמה ושתי לפניו. וזה כי כאשר יביאו אותה הסריסים, דבר זה שהוא מחזיר אחריה, כאשר הם מביאים השלוחים אותה אל המלך. ועל זה אמרה ושתי דסוף סוף צריכה היא לבא, ואין האשה מחזרת אחר האיש. כי אי אפשר שיהיו מביאין אותה לגמרי, רק שהיא באה גם כן. ועל זה אמר פסוק יז "ולא באה", שיהיה לה ביאה בעצמה, מאחר שאין האשה חוזרת אחר אישה.